ערעור על הכ"ד וגז"ד שניתנו למואשם בתקיפה, אינוס ומעשים מגונים כלפי משפחתו

השופט א' א' לוי:

1.        המערער היה נשוי למתלוננת למעלה משני עשורים, ולהם ילדים שהמבוגר ביניהם נולד בשנת 1982 והצעיר בשנת 1999. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי המערער נהג לקלל את המתלוננת, לבזותה, לתקוף אותה, ובהזדמנויות שונות אף איים כי ירצח אותה. אולם, גם מעבירות מין לא משך המערער את ידו, באשר על פי גרסת המשיבה, הוא כפה על המתלוננת יחסי מין בניגוד לרצונה ואף ביצע בה מעשי סדום. כמו כן, נטען כי המערער תקף חלק מילדיו וביצע בהם מעשים מגונים.

           באישום הראשון מתוארים מעשי אינוס רבים אותה ביצע המערער במתלוננת, וכאשר חשד בשנת 1987 כי היא משתמשת בהתקן למניעת היריון, הוא החדיר בהזדמנויות רבות את כל כף ידו לתוך איבר מינה תוך שהוא תר אחר אותו התקן. בעקבות כך התקשתה המתלוננת ללכת, וחרף זאת מנע ממנה המערער מלפנות ולקבל טיפול רפואי. כמו כן, נהג המערער להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, והוא עשה זאת באומרו כי על אשה לבצע את כל אשר יצווה עליה בעלה. במקרה אחר, שהתרחש בשנת 1995, נשכב המערער על בטנה של המתלוננת שעה שהיתה בהריון מתקדם, וכתוצאה מכך החלה ירידה של מים. במצב זה התחננה המתלוננת בפני המערער כי יאפשר לה ללכת לבית חולים, אולם הוא מנע זאת ממנה ופנה להשתכר. רק לאחר שאחת הבנות הצליחה לקחת את מפתח הבית מהמערער, ירדה המתלוננת לרחוב, ועוברים ושבים פינו אותה לבית חולים, שם נותרה מאושפזת במשך 9 ימים. עניין אחר שהיה בפי המתלוננת התייחס לחשדו של המערער כי בעת שהיתה יוצאת מהבית היא מקיימת יחסי מין עם גברים אחרים. נטען, כי בעקבות כך נהג המערער לבדוק את תחתוניה כדי לגלות בהם סימני זרע.

           באישום השני נטען, כי המערער נהג להסתובב בבית עם חלוק כאשר איבר מינו חשוף, וכך עשה גם בנוכחות ילדיו. בשנת 1996 כאשר בתו, שהיתה אותה עת קטינה (ילידת 1982), חשה שלא בטוב, מרח המערער על חזה שמן על אף התנגדותה. כמו כן, נגע המערער בחזן של אחדות מבנותיו ובאיבר מינן, וכן באיבר מינם של אחדים מבניו. ועוד נטען, כי המערער השליט בביתו משטר של פחד ואימה, ונהג להכות את הקטינים תוך שהוא משתמש באביזרים שונים.

           האישום השלישי עוסק במעשים מגונים, שעל פי הנטען ביצע המערער בקטין הגר בשכנות למשפחתו, וכן בהטרדה של שתי קטינות נוספות על רקע מיני. אקדים ואומר כי מאישום זה זוכה המערער.

           לבסוף נטען, כי בחודש אוגוסט  2004 אסר בית המשפט על המערער להתקרב לביתו, אולם במספר הזדמנויות הוא הפר את הצו.

2.        בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות הבאות: אינוס (מספר רב של פעמים), מעשה סדום, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים, הטרדה מינית (מספר רב של מקרים), תקיפת קטין, עבירות מין במשפחה, הפרת הוראה חוקית והפרעה לשוטר, עבירות לפי סעיפים 351(א)+345(א)(1), 347(ב)+351(א), 382(ב), 380, 192, 368ב(א), 348(ב)+351(ג)(2) ו-287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגין כל אלה נדון המערער ל-10 שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם למתלוננת פיצוי בסכום של 100 אלף ש"ח.

3.        שני ערעורים מונחים בפנינו כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. באחד (ע"פ 2977/06) משיג המערער על הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. ערעורה של המדינה (ע"פ 3041/06) מופנה כנגד גזר-הדין.

           המערער סבור כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ליתן אמון בעדותה של המתלוננת, עליה נשענת ההרשעה בשני האישומים הראשונים, היתה שגויה. לעניין זה נטען, כי בתצהיר שהגישה המתלוננת לבית המשפט לענייני משפחה, כחודש וחצי לאחר מתן עדותה בית המשפט, היא טענה כי מאז שוחרר המערער ממאסר (בשנת 2000) הוא חדל מלנקוט נגדה באלימות פיסית, אותה המיר באלימות מילולית, לרבות איומים ברצח שהפנה כלפיה. באותו תצהיר לא נזכרת טענה כלשהי בדבר ההתעללות מינית עליה העידה המתלוננת בהליך הפלילי. להשקפת המערער, הנמקתו של בית המשפט המחוזי לאותה סתירה בגרסאות המתלוננת, אינה יכולה לעמוד. לעניין זה הפנה בא-כוח המערער לפרוטוקול נוסף של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מחודש אוגוסט 2004, עובר לעדותה הראשונה של המתלוננת בהליך הפלילי, ולהשקפתו גם בפרוטוקול זה יש כדי לעורר ספק ביחס למהימנות עדותה. כמו כן, נטען כי זו המתלוננת לא מסרה על עבירות המין שכביכול בוצעו בה בהודעות הראשונות אשר נרשמו מפיה, ולפיכך מדובר בגרסה כבושה לה לא ניתן הסבר מניח את הדעת.

           טענה נוספת שהיתה בפי המערער, התייחסה להעמדתו לדין בשנת 1998 באשמת תקיפה בנסיבות מחמירות של אשתו. באותו הליך נדון המערער למאסר, ולהשקפת בא-כוחו, אף שכתב האישום עסק באישום בודד, הסתתרה מאחוריו טענה בדבר מסכת אלימות קשה שנמשכה שנים. לפיכך, נטען כי העמדתו של המערער לדין בשנת 2005 גם על אירועים שהתרחשו קודם לשנת 1998, היא בבחינת העמדת המערער בפני "סיכון כפול". ועוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא קבע ממצא לעניין ביצועם של מעשים מגונים על ידי המערער בבתו.

           באשר לגזר הדין, השקפת בא-כוח המערער היא שגם אם ביצע שולחו את המעשים שיוחסו לו, גלומה בעונש חומרה יתרה הואיל ולא ניתן בו משקל הולם לבריאותו הלקויה ומצבו הנפשי המעורער. כמו כן, משיג המערער על הפיצוי בו חויב, הואיל והוא נעדר יכולת לשלמו.

           באשר לערעור המשיבה - זו עותרת כי נחמיר באופן משמעותי בעונש המאסר שהושת על המערער.

4.        כידוע, ההלכה הנוהגת היא שבית-משפט שלערעור ימעט להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, הואיל ובידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מן העדים וקביעת מהימנותם, ובלשון ראשונים:

"כידוע, עניין האמון בעד הוא בראש ובראשונה עניינם של השופטים השומעים את עדותו, רואים את התנהגותו, מתרשמים מתגובתו ומאופן דיבורו ומכל מיני אימפונדרבילים אשר בסופו של דבר מעצבים את דעתם אם אמת או שקר בפיו" (ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63 (1968), 71; ראו גם: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225 (1983), 233; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150 (2000), 165; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918 (2001), 924).

ובפרשה אחרת נאמר:

"הלכה זאת נקבעה בעיקר לא משיקולי נוחות של בית-המשפט הדן בערעור, אלא משיקולי עדיפות של בית-המשפט השומע את הראיות בכל הנוגע לקביעת העובדות. עדיפות זאת נובעת, בראש ובראשונה, מהכלים העומדים לרשות בית-המשפט לצורך קביעת המהימנות של עדים. כלים אלה כוללים, כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, 'התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט'. אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ"אותות האמת המתגלים במשך המשפט" מתוך "התנהגותם של העדים".

...

סימני אמת שיש בהם כדי להשפיע על בית-המשפט, כשהוא קובע את הממצאים העובדתיים, לא תמיד הם באים לידי ביטוי, ומכל מקום הם אינם באים לידי ביטוי מלא בפרוטוקול של המשפט. לפיכך ההתרשמות הישירה של בית-המשפט הרואה ושומע את העדים היא יתרון על פני ההתרשמות העקיפה של בית-המשפט לערעורים, שרק קורא את העדויות" (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000), 643-644.

           במשך השנים נקבעו חריגים לאותה הלכה. ראשית, נקבע כי יש מקום לביקורת של ערכאת הערעור על ממצאים שבעובדה, כאשר אלו מתבססים על שיקולים שבהיגיון או סבירותה של העדות ביחס למכלול הראיות (ראו: ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984), 264; ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832 (1995)), ובלשונו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין: